שלשה מעורב 120+ (האמת? אני, דני והרץ שלנו, ניר ברק משוונג, מגיעים ל183! למה אין קטגוריה בשבילינו?!)  אני שחיתי. דני רכב. ניר רץ.בזמן האחרון יש לי כאבי גב, מפרק הירך ורגל ימין – הרגל בצד הפרוטזה. לא קל להתמודד עם הכאבים. יש ימים יותר טובים ופחות טובים. יש ימים שמשככי כאבים מעלימים את הכאב ויש ימים שמעמעמים אותו.  הנסיעה לאילת הייתה סיוט. הגעתי ובמקום לשחות, שכבתי… ודאגתי "מה יהיה מחר??"  וכאילו קסם, קמתי בבוקר התחרות ללא כאבים, במצב רוח מעולה, מוכנה ליום ארוך!הזינוק שלי ב6:30. קמתי ב5 כדי לתת לגוף שלי "להתפנות."  בדרך לירידה לים… נפלתי…  הכפכף שלי נתקע במשהו..  ברך ומרפק כואבות אך החליפה לא נקרעה!   דני עזר לי לקום והמשכנו לקו הזינוק. ג'ל, נשיקה וזינוק בדיוק בזמן! איזו מכבסה – כמעט כל הדרך.  מכות לא חזקות, אך מכות. הצלחתי למצוא רגליים לדראפטינג פעמיים, מה שמאוד עזר. (כמה טוב שתרגלנו את זה הרבה באימוני הים שלנו!) גם פעמיים מעט ים פתוח שאיפשר להתמתח ולזרום בקצב שלי.  חטפתי לא רק מכות, אלא גם מבט לירח השוקע ולתחילת הזריחה – ממש יפה!  ידעתי שזה כל מה שיש לי לעשות היום, אז "נתתי."  (שמעתי בראש את הקול של רן – higher turnover!) לא השתוללתי,אבל שחיתי עם תנועות מהירות וארוכות, חותכת וגולשת כמה שיותר במים.  אהבתי את המסלול החדש, שכמו באליפות ישראל, שחינו השנה לעומק, טיפה מקביל לחוף, וחזרה. מים צלולים, כחול עמוק עשיר בעמקים. פשוט יפה! יצאתי מהמים, הצצתי מבט לשעון והייתי מאושרת לראות 39 (גבוה)!  הפעם הראשונה מזה זמן רב, שאני יוצאת מהמים מרוצה!! 

הולכת מהר חזרה לשטח החלפה. מתנשפת ומתנשמת. זה החלק הכי קשה בשבילי. כולו כ450מ'…  עלייה.. אויש!  מתעודדת מכל צהלות עידוד הקהל, ראשון ביניהם, רן, המאמן שלי כבר יותר מ10 שנים!  כמה חשוב העידוד!!  תרגלתי לילה קודם את הנתיב בשטח לעמדת האופניים של דני, אך כשהגעתי, סגרו אותו לאזור עם כסאות, לאלה שמחליפים בגדים. הצלם שליווה אותנו (ערוץ 10 מכין סרט תיעוד על הישראמן והשלשה שלנו נבחרה לצילום.  הצלם רץ לידי, עוזר לי להגיע לדני… )   דני מעביר את הצ'פ אליו, ואני עוד מתנשמת, מחבקת אותו בהצלחה ופורצת בבכי של שחרור המתח..  זהו החלק האקטיבי שלי בשלשה הסתיימה, כולו 44דק'…

13מעלות בחוץ ושכחתי לבקש מדני להביא לי את הכפכפים…  אני עומדת עוד 1:15 ומעודדת את אנשי החצי והמלא בדרכם לרכיבה.  הרגליים קופאות ורק חוזרות לתחושה נורמלית אחרי 24 שעות…  כמה מרגש לראות את ההתחלה שלהם, אלה שרצים בריכוז, אלה ש"מטיילים" ולוקחים את הזמן לפני היום הארוך שלפניהם. עוזרת למישהו לסגור נעל. מראה את היציאה של האופניים לאחרים. מעירה לעוד שניים-שלושה לעלות על אופניים רק על הכביש.  חוויה להיות חלק מהיום המדהים הזה.

חוזרת לחדר, מתקלחת, אוכלת ארוחת בוקר ויוצאת למצוא לי נקודת עידוד ועזרה במסלול הריצה. טיילתי עד כיכר מרידיאן, הנמצאת בסוף הירידה מנטופים, מדברת עם קבוצת My Way ששנה שנייה הקימה עמדת תזונה ועידוד וחוזרת עם ראשוני הרצים למקום שבחרתי.  מקום מסובך. מקום הצטלבות – הרצים והולכי הרגל צריכים להחליף צד של המחסומים. הרצים לא יודעים לאן לרוץ. הולכי הרגל לא יודעים לאן ללכת. יש סדרן אחד, אך לא מספיק אחד (ולפעמים הוא גם "נעלם.") אני מבקשת מהולכי הרגל לחכות שנייה, מכוונת ומעודדת את הרצים, משחררת ומכוונת את הקהל. מסבירה למי ששואל "מה קורה כאן" ועומדת ומעודדת ומכוונת עד 15:00, (זו השנה השלישית שאני עושה זאת ולמדתי להכין עוד סנדוויץ' בבוקר), כשידעתי שהרץ שלנו אמור עוד מעט להגיע לקו הסיום. חיכיתי לעודד אותו.  כמה טוב לראות במיוחד את כל חברי ומאמני אנדיור המשתתפים ומעודדים!  חיבוקים. מילים זריזות. ממשיכים!

פוגשת את דני לראשונה אחרי הרכיבה המדהימה שלו, שומעת פרטים ראשונים ואז בא ניר. "רצים" אתו את ה100מ' האחרון מנקודת ה"Join Point", לוקחים ידיים וחוגגים את סיום!!  תמונות, חיבוקים, חיוכים, חגיגה!!  מבטיחים שנעשה את זה עוד פעם בשנה הבאה!

חוזרת לחדר, מחליפה בגדים – כבר מתחיל להיות קריר, וחוזרת לנקודה שלי, שעכשיו כבר אנשי הישראמן המלא עוברים ושבים.    עוד הפסקה לארוחת ערב וחזרה לעמדה שלי.  כבר קשה לי לעמוד. כואבות אצבעות הרגליים שלי מהבוקר, השרירים תפוסים, הגב כואב. כבר פעמיים עשיתי את זה, אני נשארת בעמדה עד 22:00 ומגיע לקו הסיום לשעה האחרונה.  השנה, חיכיתי שיערה תעבור פעמיים, באיש ברזל הראשון שלה!, והתוודיתי שאני לא יכולה יותר.  כל הניסיונות שלי לשכנע את עצמי – ממשיכים להתאמץ ולרוץ, אז גם אני יכולה..  השנה לא עזרה. כואב לי.  אני מרימה ידיים בצער וחוזרת לחדר.  שומעת את החגיגה של קו הסיום ממשיך, רוצה להגיע, ולא יכולה. תחושה של DNF…  did not finish.  . לא הצלחתי השנה למלא את המסורת שלי להישאר ולעודד את אחרון האחרונים…  15 שעות, לא 17…  תחושת פספוס, מנסה לקבל את הגוף שלי כמו שהוא…

היה פשוט זכות להיות חלק של האירוע, לראות, לחוש את המאמץ, הנצחון של כל המתחרים והמשתתפים! לקבל את התודות שלהם על העידוד והcrowd control. היה שווה, היה מקסים.  מחכה לשנה הבאה!!

Israman 2014_finish line

סוזי דבוסקין