חברה שלחה לי קריקטורה נחמדה של רוגטקה ענקית. בקצה הגומייה הנמתחת לאחור יושב אדם רגע לפני מעופו קדימה. בסלוגן המעטר את הקריקטורה נאמר "הרגעים בהם אתה מרגיש שדברים הולכים אחורה הם בסך הכל מתיחה קלה שנועדה להעיף אותך קדימה". מעניין התזמון של המסר יומיים בדיוק לפני תחרות הטריאתלון הראשונה שלי, חשבתי, בעודי גומע את שני הקילומטרים האחרונים שנותרו לריצה. עכשיו הצליעה כבר ניכרת גם למי שמסתכל מהצד וכל צעד מאיים לקפל את הרגל השמאלית תחתי. שתחזיק מעמד, אני מתפלל ושם מבטחי בשני כדורי האדוויל שלקחתי הבוקר יודע בסתר לבבי שהתשלום עבור התעלול הזה עלול להיות כבד מאוד.

ספרינט ראשון, בסך הכל טריאתלון קצר, קצרצ'יק. נפגשים בשישי בבוקר על שפת הים בראשון לציון מתרגלים את כל ההחלפות. העיקרון כך נאמר בתדריך הן החלפות מהירות בין השחייה לרכיבה ובין הרכיבה לריצה ואת זה צריך כמובן לתרגל. "יבש" לפני "רטוב" בדיוק כמו בספרים רק שאצל המאמן שלנו היבש הוא תרגול באש חיה. הוא מחייך ושולח אותנו אל קו המים. קר, מזה קר. עננים שחורים תלויים מעלינו בעיצומו של מה שאמור להיות אביב פרחוני. קודרים ושועטים, זורעים ממטרים קלים המתערבלים סביבנו בחסותה של רוח דרום מערבית דוהרת. זו לבטח מזימה שרקחו החזאים המתענגים על עונת מעבר, כזו המציבה אותם בחזית החדשות. גולשים על פני הרמה הברומטרית הבאה עלינו מדרום רק כדי להישבר אל החוף בדיוק כמו הגלים הארוכים השוטפים את קרסולי ואת מעט החמימות שעוד נותרה בגופי. יאללה למים והפעם בלי חליפת שחייה, לחסוך בזמן ההחלפה זוכרים? "תעברו את קו הגלים, מאה תנועות כפולות, כן כפולות לכוון האופק וחזרה. שימו לב להרים את הראש מדי פעם ולחזור לכוון הבניין הגבוה". פוצחים בשעיטה לתוך המים הקרים בזעקות קרב אימתניות, חבורה של אנשים בלתי שפויים בעליל.

האימון לקראת סיום, חוזרים מהריצה הקצרה לאורך מסלול המירוץ. הרגל נותנת את אותותיה ומסמנת לי לעצור. עובר להליכה וחוזר לעבר נקודת הכינוס. עכשיו זה רשמי כתבתי למאמן שלי לאחר ביקור אצל המסז'יסטית שלי לפני שלשה ימים. אני סובל מפציעה עקב עומס מתמשך ברגל שמאל. צו השעה הוא מנוחה, מסז'ים וכדורים נגד דלקת. "זכיתי" בכל החבילה כולה. מיחושים שהחלו לפני כחודש הפכו לפציעה המכתיבה ירידה בעומס ואסכולת ה"לרוץ על הכאב" נחלה במקרה זה כישלון חרוץ. לפתע נדמה לי כאילו נפלו השמים עלי תרתי משמע. איך אשתתף בספרינט מחר? מה יהיה עם תחרות ישראמן צפון בעוד שבועיים – חצי איש ברזל כהכנה למירוץ ביולי? ומה באמת יהיה גורלה של התחרות בשוויץ? לחץ עצום, אכזבה. פרוייקט שתוכנן לפרטי פרטים הולך אולי לרדת לטמיון בגלל מתיחה אחת יותר מדי.

חוזר הביתה נחוש ומתחיל מייד לארגן את הציוד לקראת תחרות הספרינט, נאמן לתפישתי שפעולה ממגרת כל פחד. הקושי המנטאלי האמתי בכל האימונים לתחרות איש הברזל, כפי שחזר והסביר לי רן, הוא בדיוק ההתגברות על "נפילות" כגון זו. ובדיוק כפי שהתגברתי על הכאבים בברך בתחילת הדרך, החכמה היא להשיג חוסן מנטאלי על ידי הפניית תשומת הלב לרגע הנתון. לחשיבה על מציאת הדרך, על ההתמודדות הטובה ביותר עם הצעד הקרוב ולהימנע בכל דרך אפשרית מבניית תסריטי אימה לגבי העתיד. מגיע בבוקר לשטח התחרות מצויד ומוכן לכל אפשרות. מכין את האופניים בשטח התחרות, פורש מזרן, מסדר נעליים וקסדה. המספר נקשר על החזה וזמן ההזנקה מתקרב. קצת מתיחות, שני אדוויל וחימום קצר. מחכה בנקודת הזינוק מסומן כדבעי על ידי ועל רגלי במספרים אדומים כאינדיאני המוכן לקרב. מזג האוויר סוער, סוער אף מאתמול, גשם זלעפות יורד עלינו ולדאבוני מבשרים לנו כי מקצה השחייה בוטל. במקומו נרוץ קטע נוסף בדואטלון של ריצה ורכיבה בלבד. כאשר יגורתי בא לי אני מהרהר. אתמול עוד חשבתי לוותר על קטע הריצה שאמור היה להיות אחרון, עכשיו כבר אין ברירה היות ומתחילים את התחרות בריצה של חמישה קילומטרים.

רואה את קו הסיום במרחק, רק עוד חמש מאות מטר. כל צעד מקרב אותי לסיום, כל צעד משלח מדקרות כאב המאיימות להפיל אותי ארצה. "מנצחים תמיד מסיימים את המירוץ" אני חוזר ומשנן לעצמי פעם אחר פעם, עוד שלש מאות מטרים. חושק שינים ועוקף רץ נוסף, מזהה את רן העומד בצד ומעודד " יופי של מירוץ" לא מסוגל אפילו לענות, פוקוס מוחלט על קו הסיום המתקרב ובא לעברי. "מסיים את המרוץ ענר ארוסי" קורא הכרוז ומכריז את הזמן אותו אני לא מסוגל לשמוע. זהו נגמר. המירוץ הסתיים. הדואטלון הראשון שלי עבר בהצלחה. אוסף בקבוק מים ויוצא משרוול קו הסיום. מחבק חבר לקבוצה ולוחץ יד לשני. מחליפים מבטי הערכה השמורים רק למשוגעים מהזן שלנו. מתיחה קטנה, גדולה, הלוקחת אותי לאחור ומחשבה הממאנת לעבור. ממהר לקראת הרכב לאסוף בגדים חמים. מנצחים לא מפקפקים ביכולתם להצליח הם רק עסוקים כל הזמן באיך להתמודד ותחרות איש הברזל היא שלי אני מבטיח לעצמי. בקייץ הזה או במועד אחר, זה לא משנה כי אני מוכן לשלם את המחיר. מנצח מי שקם פעם אחת יותר ממספר הפעמים בהן נפל ואני, רק נמתח לאחור בכדי לעוף קדימה.

ענר ארוסי