אחרי שנים של כאבים, רופאים ומומחים שלא עזרו, שלומי מנור סיים את המרתון הראשון שלו. ללא ניתוחים, ללא זריקות, ללא מדרסים וללא שום אבזרים ותוספות מיוחדות – והשיא מבחינתו: ללא כאבים בברכיים או בכפות הרגליים. לא במהלך הריצה ולא לאחריה

shlomy_marathon

כששואלים אותי איך היה אני נוהג לספר בתמצות איך איפשהו בין הק”מ ה-33 לק”מ ה-37 התחלתי לקלל את הרגע הזה שעשיתי את ההחלטה לעשות מרתון. “פעם אחרונה שעושה דבר כזה. מה זה השטויות האלו. לא עושה יותר מרתון בחיים. מקסימום רץ עשיריות וגם זה לא בהתחייבות”. אמרתי לעצמי. איך שחציתי את השער בשאגה, עדיין עומד, מכופף-מקופל, מסדיר נשימה, אומד מצב הרגלים, אני רק חושב לעצמי: “חייבים לרדת בזמנים. מתי המרתון הבא?”.אך המרתון הזה הרבה יותר משמעותי אצלי מהאנקדוטה הקצרה הזו:

מגיל 18 בערך אני שומע שריצה לא טובה לי, שזה לא בשבילי ושאוותר על זה. כך מאז נפצעתי עקב אימונים אינטנסיביים בצעירותי והגעתי למצב שמצאו אצלי נוזלים בברכיים + שברי מאמץ + שחיקה מסיבית של הסחוס – הכל בו זמנית, כאמור, עקב פעילויות ספורט רבות במקביל ללא תיאום ובטח ללא הקשבה לגוף שלי. באותה תקופה בכלל לא ידעתי שקיים דבר כזה הקשבה לגוף. כשכואב פשוט צריכים להתמודד עם הכאב. לא אשכח אבחון ספציפי של אורתופד מומחה – רופא ספורט של אחת קבוצות הכדורגל הבכירות בארץ. אמר לי שיש לי ברכיים של בן 70 ושמאחר ולא מדובר בעתיד מקצועני הוא ממליץ פשוט לוותר על התחביב, אחרת צריך לנתח.

אבל כבר מאוחר מדי. הג’וק כבר נכנס עמוק. וכשרעיון נכנס לא ברור אם ואיך יצא. וכל ניסיון להסיטו רק קיבע אותו יותר עמוק אצלי.

מאז ניסיתי מספר פעמים לחזור לרוץ. אפילו עשיתי טריאתלונים. אבל תמיד היה שלב שהכאבים בברכיים חזרו והתעצמו עד שלבסוף עצרו לי את האימונים. לפני כ-8 שנים בערך לקחתי מאמן כושר אישי במטרה לחזק את הרגליים, כי האמנתי שכדי לחזור לרוץ צריך קודם כל לבנות ולחזק את שרירי הרגליים במטרה להוריד עומס מהברכיים. השרירים התחזקו. הכאבים נשארו.

בשנתיים האחרונות חזרתי לעשות טריאתלונים. הצטרפתי לקבוצה ולקחתי מאמן שיכתוב לי תוכנית אימונים אישית. אך שוב, אותה פציעה ישנה חזרה לומר שכלום לא השתנה. הפעם אפילו קיבלתי אבחון מדויק יותר – לפי בדיקת MRI – קרע במניסקוס הפנימי. ואם זה לא מספיק, בחצי איש ברזל גן שמואל (2016) הצטרפה פציעה חדשה בכפות הרגליים.

ומה לא עשיתי בעצת מומחים, רופאים, מאמנים ושאר אנשי מקצוע ויועצים למיניהם?: החלפתי נעליים, עשיתי מדרסים (אצל המומחה מס’ 1), זריקות בכפות הרגליים, תוספים, אבזורים ו-You name it. אחרי כל פעולה הייתי תמיד מלא אמונה שהנה זה נגמר והגיע הפתרון והישועה, אבל….כלום. הפציעה/פציעות לא עזבו.

מומחים רבים, אנשי מקצוע (רופאים, פיזיותרפיסטים ומאמנים) המליצו שוב על ניתוח. “אם אתה רוצה לרוץ – אתה חייב ניתוח”. אבל כנראה שזה היה הגבול שלי. לא הרגיש לי נכון. הריצה/מרתון/איש ברזל זו לא “המטרה”, זה רק אמצעי. המטרה היא הדרך, היא אורח החיים. אני נוהג לומר שהתחרויות האלו הן הפרחים שאני קוטף בדרך לפסגה, בטיפוס על ההר.

ואני כמו שאתם כבר מבינים – עקשן. הקטע הזה שאומרים לי שאני לא יכול לרוץ רק מדליק אותי, מדרבן אותי. אין מצב. לא יכול להיות. לא מקבל. אז אני נאבק בנושא איזה 20 שנה On/Off ככה. ג’וק שנכנס לי לראש ואפילו אני לא יודע להסביר אותו.

אז אחרי שסיימתי את חצי הישראמן (2017) עשיתי החלטות: החלטה ראשונה היתה בדמות המאמן. החלטה שניה היתה להתמקד בריצה שהיא נקודת התורפה שלי בטריאתלונים. אומרים שאם רוצים ללמוד/לגדול באמת הדרך הכי טובה ומהירה היא ללכת למאסטר. אז הלכתי לטוב ביותר. הצטרפתי לאנדיור (Endure) ולקחתי את רן שילון כמאמן אישי, כמורה. מהשנייה הראשונה התחברתי לפילוסופיה שלו. קודם כל “תתפשט” – זרוק את המדרסים, זרוק את התוספים, זרוק את הנעליים הבולמות שלא מאפשרות לך לחוש את הקרקע, זרוק את כל האיבזורים והתוספים הנלווים. עכשיו שכח מזריקות, שכח מניתוח, שכח מכל מיני דרכי קיצור ותתחיל לעבוד.

תעשה יוגה לשחרור התקיעות, אפשור הזרימה ואיזון הגוף (ופה המקום לספר כי אחרי מדרסים, נעליים שונות, זריקות ותוספים – מסתבר שכל מה שהייתי צריך לעשות כדי לפתור את הפציעה/כאבים בכף הרגל – זה יוגה ומתיחות).

התחלתי לאכול אחרת. למדתי קצת על תזונה והקפדתי איזה דלק אני מכניס לגוף.

ויותר מהכל למדתי לרוץ. מסתבר שעד לאותו רגע לא ידעתי לרוץ (ואגב – גם לא לנשום). טכניקת הריצה שלי השתנתה ב-180 מעלות. נפתחו לי מגוון סגנונות ריצה לשימוש. למדתי אלו שרירים להפעיל בכל מצב, עם איזה חלק בכף רגל לנחות, איך לשמור על תנועה רציפה וזורמת (חוק שימור התנע), איך למנוע את הזעזועים ברגליים, איך לשחק בקצב הרגליים ובאורך המפתח, נשימה ועוד….ועוד.

יותר מכל למדתי (ועדיין לומד) להקשיב. להקשיב לגוף ולסביבה במהלך הריצה. להיות נוכח. זה אימון שלא נגמר.

למדתי גם שכשכואב בנקודה מסוימת זה בסך הכל קריאה של הגוף לעשות Tuning (כיוון עדין) בסגנון. ו”כשחוטפים” פציעה – זו כבר כפה בעורף שבאה להעיר לך שלא שמת לב והתברברת, ועכשיו תחזור למסלול.

4 חודשים לפני המרתון קבעתי את היעד עם רן. רן שאל אותי אם מעוניין לקבוע גם זמן מטרה. עניתי – פחות מ-4 שעות. רן ענה “אתה לא בכיוון. יעד מתאים יותר יהיה פחות מ-03:40.” עם ההתקדמות באימונים כבר היה ברור שהיעד (גם אצלי) הוא 03:30. לא עמדתי ביעד הזה ולא משנות הסיבות. בחיים לא חלמתי לחלום לעשות מרתון בקצבים כאלו. היום אני יודע שזה בר השגה. אפילו קרוב.

אז אחרי כל השנים האלו, ללא ניתוחים, ללא זריקות, ללא מדרסים וללא שום אבזרים ותוספות מיוחדות סיימתי מרתון מלא – והשיא מבחינתי: ללא כאבים בברכיים או בכפות הרגליים. לא במהלך הריצה ולא לאחריה.

אז מה רוצה להגיד בכל זה בעצם? בעיקר את מה שאתם כבר יודעים ואני בטיפשותי עבדתי קשה רק כדי להיווכח בזה:
1 – שאם אומרים לכם שמשהו בלתי אפשרי. תעברו לדבר עם מישהו אחר שחושב שכן אפשרי.
2 – תעשו יוגה. יוגה זה עולם ומלואו. היא משחררת ומלמדת, מרפאת ומשפרת, מאזנת ומאתגרת, תומכת והישגית בפני עצמה. דורשת הקשבה ונוכחות. היא אחד הדברים הכי טובים שקיבלתי בתהליך.
3 – הדרך הקצרה והבטוחה ביותר היא פשוט לעבוד קשה (וכן – לקחת את המורה הטוב ביותר בתחום).
4 – מדרסים, תוספים, נעליים יפות, ביגוד מרשים ויפה – כל זה באמת מרשים ויפה אבל בסוף הכל שטויות. זה אתה שצריך לרוץ את המרחק ואם אתה לא תדע לספוג את “הדרך” ותשאיר לכל האבזורים למיניהם לעשות את זה בשבילך – אתה רק תגביל את עצמך. When you want to run, run don’t talk.
5 – תכוונו הכי גבוה, מעבר לשמש, ליעדים שאתם לא ממש בטוחים שתוכלו להשיג. במקרה הטוב תגיעו ליעדכם, מעבר לשמש. במקרה הכי רע – .”תכשלו” ותגיעו לכוכבים. בכל מקרה תצליחו מעבר למה שהייתם מקווים להצליח.
6 – הכל אפשרי. עבדו לאט ובטוח ותגיעו ליעדכם. סבלנות.

אני עדיין מנסה לתרגל את כל זה. מקווה שאזכור. 

ועכשיו לתודות:
אז תודה בראש ובראשונה לאשתי לימור, על הסבלנות המבינה, התמיכה המדהימה, הדחיפה בדיוק כשהיה צריך וספיגת כל הגחמות שלי כל תקופת האימונים (ומעבר). את אש הבעירה במנוע שהניע אותי משך כל תקופת האימונים.

תודה לילדי האהובים כל כך, טוהר, אורי ותמר. תודה על כל האהבה והיופי שאתם ממלאים את העולם. תודה על שנותנים לי את “הלמה” האולטימטיבי אשר תמיד קיים כאשר כל שאר “הלמות” מטשטשים ונשכחים. גם פה בכל התהליך ואף במרוץ, כאשר שכחתי למה אני עושה את זה, תמיד הייתם שם להזכיר לי.

תודה למורי, רן שילון. תודה על כל השיעורים המופלאים, תודה על הובלת הדרך, על מחויבות חסרת פשרות, על דחיפה כשצריך ולא פחות על תמיכה והבנה. תודה על האמונה. לא מובן מאליו – ביצוע ריצת מרתון ללא כאבים אצל מי ששנים סובל מכאבים, ניסה כבר הכל ויועד לניתוח.

תודה לחברי קבוצת אנדיור, לפליקס (המאמן המקסים), לענר, טל, אפרת, אמיר, יונתן, דורון, מיכל ועוד רבים וטובים – אנשים נפלאים, חמים, תומכים ועוזרים. כיף וכבוד גדול להתאמן עמכם. תודה לכם.

ותודה אחרונה גם לכל מי ומה שאיתגר. תודה לכל מי שהציע אחרת ולמי שלא האמין. תודה גם לכאביי ומכאוביי. הייתם והנכם עדיין שיעור בחיי. בלעדיכם אולי הייתי פועל אחרת, אולי אפילו לא מתעקש. בטח שלא היה לי כזה סיפור לספר.