30 דק' לתוך המירוץ, כולן בעליה, אגב, אני מוצא את עצמי רץ לצד סייג' קנדי, אלוף ארה"ב ל 100 ק"מ ומרמוניסט של 2:16. כנראה שהתחלתי מהר מידי, אבל "זה רק מרתון" אני חושב לעצמי. המסלול כולו בחול או על סלעים מדבריים ויש 1200 מ' טיפוס, אבל מה הבעיה לסבול 3-4 שעות? אם אתם קוראים את זה כנראה שגם לכם זה לא נשמע כמו דרך מוזרה לבלות את שבת בבוקר. מה כבר יכול להשתבש?

לפני כחודשיים עברתי לבולדר, קולורדו שבארה"ב תוך הפסקה מוגדרת של שנה מהלימודים כדי לבלות בהרים. למי שלא מכיר את בולדר, היא המכה עבור רצי הרים, שטח, אולטרה או איך שלא תרצו לקרוא לזה. אני מוצא זמן בימים אלה לרוץ בסביבות ה 8 שעות בשבוע –  רובן בהרים. כן, אני חי את החלום! תוך כדי אחת הריצות האלו פגשתי חבר שהציע לי להצטרף אליו למרתון שטח במדבר במואב, יוטא. "רק" 6 שעות נסיעה מכאן. קפצתי על ההזדמנות. בהרשמה צצו בעיות, הרי זו אליפות ארה"ב לחצי מרתון שטח (ולכן מירוץ לא קטן), וההרשמה נסגרה כבר לפני חודשים רבים. אחרי מכתב קצר למארגנת התחרות וקצת חוצפה ישראלית – אני בפנים

orr shilon

באיזור הר גרין, בולדר צילום דן סוהנר

עכשיו זריז, איך אני מתכונן? אני כבר שישה שבועות רץ רק בשטח אז אולי כדאי שאעבוד קצת על מרחק, כלומר כביש. אני מדבר עם אבא (רן שילון), שאומר לי לא להתרגש: אין הרבה מה לעשות בשבועיים, "אתה חזק". שני אימונים במרחק חצי מרתון ועוד כמה ריצות קצרות זה מה שהספקתי לפני הטייפר, הקצר גם כן. נסיעה ארוכה עם חבר שרץ כבר 8 מירוצים של 100 מייל (160 ק"מ) רק גורמת לי לשאננות. "זה רק מרתון". מגיעים מאוחר בלילה ואני מצליח להכניס רק רבע שעה ריצה, יום לפני התחרות. לא נורא, גם ככה אני לא אנצח. מבדיקה קצרה של רשימת המשתתפים אני רואה שיהיו שם כמה רצים מקצועיים, אז אין סיבה לחשוב על פודיום. אני מחליט בכל זאת לרוץ חזק ושאני יכול להסתדר בלי מים עליי. הסתבר שאני היחיד שחשב כך מכל הרצים. אני לוקח עליי רק כמה ג'לים ומחליט להסתמך על תחנות העזר שבדרך. חם, אבל לא חום של הארץ.

אני מתחיל חזק. אחרי 5 דק' אני כבר מתנשף כאילו אני רץ הקפות של 400 באצטדיון, אבל בסוף עלייה ארוכה אני חוזר לעצמי ו"שט" עם קבוצה חזקה. בק"מ ה 15 נפרדים מרצי חצי המרתון (אלופי ארה"ב) ומתנדבים בתחנה אומרים לי שאני והבחור שרץ איתי במקום השני והשלישי. מה?! עכשיו אני צריך להתחרות! אני מבלה איתו את 8 הק"מ הבאים ואנחנו מקשקשים קצת. הוא מספר לי שהוא השתתף ב UTMB השנה. אני שואל אותו איך היה והוא עונה לי שהוא סיים במקום החמישי (ושלישי ב 2012)!

בעלייה הארוכה הבאה אני אומר לו שלום יפה, כי אין סיכוי שאני מחזיק איתו, ואכן מייק מצליח לסיים במקום הראשון. בסוף העלייה אני מותש, אבל יודע שאני יכול להתאושש בירידה. אני רואה מאחוריי קבוצה של רצים ומבין שאני צריך להמשיך לרוץ חזק. טעות קטנה בדרך עולה לי דקה אחת, אבל זה מספיק בשביל הקבוצה להשיג אותי. בק"מ ה 30 אני כבר מפורק. השרירים שלי תפוסים ויש לי יבלת מאוד כואבת. נעל יחסית חדשה וירידות טכניות בסלעים כנראה עשו את שלהם. אחרי מספר חילופי מקומות עם רצים אחרים אני מוצא את עצמי לבד במקום השישי. היבלת כואבת אז אני עוצר ומהדק את הנעל חזק. פתאום אני כבר לא כל כך מרגיש את היבלת, נפלא! כשאני חולף על פני קבוצה של מטיילים שמעודדים אותי, הם גורמים לי להרגיש מצויין ופתאום אני מרגיש כאילו אני רץ שוב בקצב 4:00 דק'/ק"מ. רק 40 דק' ואני מסיים אני אומר לעצמי. הקצב הזה נעלם מהר מאוד ואני מוצא את עצמי רץ בחול עמוק. עובר עליי גל של 'נמאס לי'. עכשיו אני מוכן כבר לסיים. אני מדדה לי ומסתכל אחורה כל דקה כדי לוודא שאין רץ אחרי. יש! אני רואה סימון שנותרו 5 ק"מ בלבד. ממשיך עם חיוך על הפנים.

בקו הסיום אני רואה 3:33 על השעון ויודע שסיימתי במקום ה-6. אני צולע לי לכיוון כסא וחושב לעצמי שבחיים לא כאבו לי כל כך השרירים. כאשר אני חולץ נעליים אני מגלה שאין לי עור על האצבע הקטנה ושכל קדמת הנעל שלי ספוגה בדם. מזל שיש לי פה סנדלי שורש! גאה בתוצאה שלי ובמקום הכללי אני אומר לעצמי ש"זה רק מרתון". פניי כרגע להגברת מרחקים בעונה הבאה.

orr אני (משמאל) רץ עם מייק פוט (מימין) תמונה Hunter Imagery
orr1

מעל העננים בפסגת הר סניטס, בולדר

 

נכון לעכשיו אני ממשיך להתאמן, בלי מטרה ספציפית. אולי לא הייתי קורא לזה להתאמן, אלא לבלות – בהרים. את כל ה"בילויים" שלי מאז ה- 1 בנובמבר אני מעלה ל Strava, ובעקבות זאת רץ בפעם הראשונה בחיי עם GPS, אבל עדיין בלי להסתכל על הקצב בשעון. הוא בעצם לא כל כך חשוב, העיקר לסיים עם חיוך (של כאב).

אור שילון