“כבר שנתיים שאני מתאמן לקראת המרוץ. שנתיים של מאמץ מתמשך וידיעה אחת ברורה: בשביל לחצות את גבול שלוש השעות עלי להגיע קודם כל לשלום עם עצמי”. ענר ארוסי נסע לבלגרד כדי להגשים את מה שהיה מבחינתו בלתי אפשרי

ענר ארוסי במרתון בלגרד

ענר ארוסי במרתון בלגרד

קר פה, מזג אוויר חד ספרתי פוגש אותנו ביציאה מהמלון, משיל מעלינו בחטף את שאריות החמימות המנחמת ואוסף אותנו אל חיקו. הרחוב האפרורי והארוך שלאורכו אנו פוסעים יוצר מסדרון רוח שרק מגביר את גלי הרעידות למרות השכבות הרבות שלגופי. חלקן מפאת הקור, חלקן בשל ההתרגשות לקראת הריצה הקרבה.

הגשם עשה איתנו חסד היום ובחר לפתוח חלון צר של הזדמנות, של אתנחתא ברצף של ימים גשומים וקרים. שטח ההתכנסות מתגלה מעבר לפנייה והוא ריק מנפש חיה. תמונה די סוראליסטית מצטיירת לעינינו למרות שהשעה היא השעה הנכונה ובזה אני בטוח, מה שלא מפריע לפועלי הבמה לעסוק במרץ עדיין בבניית שער הזינוק כשרק עוד חצי שעה נותרה עד להזנקה.

הקצב כאן בבלגרד הוא אחר, מסתבר, וההתארגנות מזכירה את ישראל של לפני שני עשורים. לרווחתי מתקבצים אט אט רצים נוספים והשרוול הולך ומתמלא. שאר הרצים סביב אינם נראים מוטרדים כמוני, הם עסוקים בהכנות אחרונות, מתיחות וטפיחות הדדיות על השכם. אינם רגישים בעליל לקור, לרוח, לשאננות המארגנים ולחוסר הסדר.

נכנסים לחנות צדדית, בורחים קצת מהקור. זוגתי פוצחת במסע קניות מקוצר בעוד אני עסוק במחשבות על המרוץ, על היעד הבלתי נתפס של שלש שעות, על המסלול הבלתי מוכר. מחפש בתוכי את השקט, את תחושת המסוגלות ומוצא שם רק נחישות בלתי מתפשרת במאבק מתמשך עם הפחד.

בכל מרוץ יש את הרגע הזה בו אתה פוגש את עצמך. בו אתה נדחק אל הקצה וצריך להחליט אם אתה פשוט מוריד את הראש ונותן את הכל או מוותר. ברגעים האלו אתה צריך את המחשבות שלך בדיוק במקום הנכון. הסטייט אוף מיינד צריך להיות כזה של עשייה, של מיקוד בביצוע, בטכניקה ובתזונה. לשאלות ברומו של עולם הקשורות ליכולת, למסוגלות, לסיבות בגינן הגעתי על לפינה זו של העולם ולבחירת יעד שהוא בהחלט מחוץ לסקופ האישי אין מקום. לפחות לא בזמן הריצה. ואולי בנקודה הזו בדיוק טמון הפחד שלי. מה יקרה אז.

הזמן נוקף, הריכוז עולה ואתו מגיע סוף סוף השקט. מסתבר שרצי החצי והמרתון המלא מוזנקים יחד. נדחק בכיוון השער אני מוצא עצמי מוקף בחומת אנשים גבוהים, בהחלט מצדיקים את המוניטין של העם הסרבי. מסתירים את הנוף, את השער, את מחשבות הסרק ולרווחתי גם את הרוח הקרה.

העובדה כי זוהי תחרות בין-לאומית לא מפריעה לכרוז כהוא זה והוא ממשיך ללהג בשפתו ללא זכר למילה אחת באנגלית. גלים של צעקות ומחיאות כפיים מרמזים על הזינוק הקרב. צפירה קצרה, יצאנו לדרך.

על הנייר כבר שנתיים שאני מתאמן לקראת המרוץ, אבל בדיעבד מסתבר שהעבודה המנטלית היא זו שהייתה במרכז העשייה. שנתיים של משברים ברמה האישית. בתוך מערכות היחסים הקרובות, בתחום הקריירה. שנתיים של לבטים, של שאילת שאלות נוקבות, של אי ודאות אשר נתנה את אותותיה בפציעות חוזרות, באכזבות ובעיקר במפגש החוזר שלי עם עצמי. שנתיים של מאמץ מתמשך וידיעה אחת ברורה. בשביל לחצות את גבול שלש השעות עלי להגיע קודם כל לשלום עם עצמי.

כבר התמודדתי ובהצלחה עם מטרות ויעדים גדולים בעבר, רק שהפעם בחרתי להוריד את הכפפות ובניגוד למחשבה הפרקטית השגורה החלטתי להציב יעד שהוא באמת מחוץ לגבול האפשרי. במובן שלא היה לי באמת מושג האם אני יכול להשיג את היעד או לא. זו הייתה החלטה ללא תחושת מסוגלות אמיתית, ללא אמונה ביכולת, ללא התחושה הוודאית כי אני ראוי להצלחה. מה שכן היה שם הוא רצון בלתי מתפשר לעשות את זה ומוכנות לעשות את מה שצריך בשביל להצליח.

לא אצייר כאן תמונה ורודה. הדרך הייתה בהחלט קשה. לא פעם מצאתי את עצמי שואל בשביל מה אני צריך את זה לעזאזל. היו גם פעמים שבחרתי להרפות ולאפשר לעצמי את מה שמכתיבות הנסיבות. אז קמתי והמשכתי ולא חששתי להודות בכך שאני זקוק לעזרה. יצאתי לאימונים והמשכתי להתחבט בשאלות. לאט לאט השתנתה המגמה. למדתי שאני בעצם דווקא כן רוצה בטובתי ולמדתי לקבל ולאהוב את מה שאני רואה. למדתי לאפשר לעצמי להשתנות עם הנסיבות, למדתי להתגמש.

 *   *   *   *   *

הקילומטר ה-25 כבר מאחורי, את מדידת הזמנים והקצב זנחתי כמעט לחלוטין. הסרבים החליטו כנראה שדי להם בסימון המסלול ושסימון מספרי הקילומטרים הוא בגדר המלצה בלבד. פה ושם יוצא לי לראות שלט מזדמן ועדות לכך הוא שלט 28 הקילומטרים המתנוסס עכשיו כמה מאות מטרים לפני. כמוני גם הוא נאבק ברוח הפנים, מנסה בעוז לשמור על מקומו זקוף בתחרות.

לפני רץ בחור בכחול ורק שנינו תופסים את מרחב המסלול אי שם בקצה העליון של הרצים שמובילים את המרוץ. אני סוגר מרחק ומתקרב. ישראלי מתברר, איזה כיף. אחד מארבעה שבחרו כמוני להתחרות במרוץ הזה דווקא בין שלל המרתונים שמציעה אירופה האביבית בשלהי חודש אפריל. כמוני גם הוא בעקשנות נאבק ברוח הפנים החזקה. ללא אומר אנחנו משתלבים ו”עושים תורות” בדרפטינג.

מתברר שאת הקילומטר ה-30 כבר עברנו ללא עדות וסימן לאותה אגדה אורבנית בדמות ה”קיר”, ולהפתעתי שלט 35 הקילומטר מתגלה במלוא הדרו מעבר לסיבוב. אני מרשה לעצמי רגע של מחשבה אל מחוץ לריכוז המוחלט של הביצוע. מבט קצר על השעון ובפעם הראשונה מזה חודשים מתגנב רגש של ודאות, תחושה של מסוגלות ומחשבה שכל זה אפשרי. ממשיך לרוץ, הכל טוב. טוב מאוד אפילו. עוד שבעה קילומטר קצרצרים וזהו, נגמר.

אני דוחף עוד קצת קדימה ובבת אחת נתפס השריר ברגל השמאלית כאילו משום מקום. שיט. חרא, זה כואב אש. חייב לעבור להליכה מספר צעדים. לוקח אוויר בלגימות גדולות ומגנזיום בזריזות. חוזר לרוץ, על הגבול, על הכאב, מתפלל רק שתחזיק הרגל מעמד. זה רק קושי פיזי וזה יעבור אני מזכיר לעצמי אבל הקצב בכל זאת יורד קצת ושותפי הכחול לדאבוני תופס מרחק. לא משנה. הכל מתגמד ושום דבר לא חשוב. זה רק אני, הכביש ושישה קילומטרים שנשארו עד הסוף ואין מצב שאני מוותר.

משתלבים חזרה עם המסלול של חצי המרתון עליו ספק רצים ספק הולכים שאריות הרצים מהמקצה. מעודדים וצועקים, מחלקים כאפות לעוברים ושבים. שלושה קילומטר לסיום ופה מתחילות העליות.

זה הזמן לתת הכל ולרוץ כנגד השעון. עולה ועולה בכביש, עוד קילומטר עובר וירידה מבורכת של כמה עשרות מטרים מגיעה. מבט נוסף על השעון מראה שמונה וחצי דקות וקצת יותר משני קילומטר לסיום ואני רץ בכל הכוח.

עליה אחרונה תלולה והמוזיקה של מתחם הסיום מתחילה להישמע במרחק. נכנס לשרוול הסיום ומחפש בעיניים את השעון. שומע את אשתי צועקת לעידוד אבל עייני כבר תלויות בו מחכות למוצא פיו. שלש שעות עשרים ושמונה שניות הוא סופר לי וקובע את סופו של המרוץ.

אושר גדול. ותודה גדולה. לעצמי שלא ויתרתי, לזוגתי שלא פסקה מלהאמין ולתמוך, למנטור ולמאמן שלי רן שילון שידע להגיד תמיד את המילה הנכונה ולחיים האלו שאפשרו את ההזדמנות להיות כאן, ועכשיו, ברגע הזה ממש.