כן כן, ברור לי שהכותרת מפתה ועושה חשק לקרוא את הפוסט הזה? אתם בטח תוהים מה הקשר בין הכותרת לריצת מרתון ועוד ראשון? בשביל זה תצטרכו להתאמץ קצת יותר….

חלק ראשון – דיאגנוזה לפני שנה וחצי בערך, אחרי שנים רבות של ריצה "לא כל כך ארוכה", של עד 10 ק"מ, באופן שיטתי וקבוע על ההליכון בחדר כושר. כן, כן, היום גם אני לא מבינה איך?? הייתי מגיעה לחדר כושר מתכנתת את עצמי לתכנית קבועה במטרה לרוץ 10 ק"מ, קצת פחות משעה. מפעילה את האייפוד ורק אני עם עצמי בשעה של ריצה בלי לשים לב שיש עוד כמה יצורים שרצים איתי, שכנראה נמצאים ביקום מקביל. במהלך אותה תקופה לא עברתי את מחסום ה-10 ק"מ, למעט פעמים בודדות, שממש, אבל ממש, התפרעתי, והגעתי ל-11 ק"מ. ויום אחד בלי שום התראה מוקדמת, החלטתי שבא לי חצי מרתון. במקביל, התאמנתי בסטודיו ואחד השיעורים היה שיעור עיצוב עם ענת הראל, שבואו נגיד, לשתוק זה לא הצד החזק שלה .. מה שהסתבר כרווח נקי שלי.. באחד האימונים היא סיפרה על מתאמנת שלה שהחליטה ביום בהיר, או אולי קודר (דני לא היה בסביבה כדי לעדכן) לרוץ 10 ק"מ.. ואני במחשבות על חצי מרתון, פניתי אליה כאופציה לאימון. ענת אמרה לי שהיא לא מאמנת לחצי מרתון ושאם אני רוצה, היא יכולה להפנות אותי ל"מישהו".. מנחשים מי זה ה"מישהו" הזה? כן, כן, רן שילון. התקשרתי לרן לאחר מספר ימים (כי הסתבר שרשמתי לא נכון את המס'), ואיכשהו התחלתי לסבול מהרגל.. תופעה מוזרה ובלתי מובנת למי שרץ, שפתאום קשה אפילו ללכת.. אך למביני ענין, שלא כמוני, מדובר בתופעה נפוצה של עומס יתר. רן הפציר בי לבוא לאימון ניסיון, כדי לראות באיזו פציעה מדובר. אבל אני הייתי נאמנה לרגל שלי, ולכן בחרתי לא לבוא והעדפתי ללכת לאורתופד שיבדוק מה מצב הרגל. בשביל זה הוא למד כל כך הרבה, לא?! מה שהתברר כשטות גמורה!!! ל"מזלי" הגעתי לאורתופד הלא נכון. שוב שיחה עם רן ושוב ניסיונות שידול מצדו (לא, הוא לא נתן לי שוקולד), שיגרמו לי להבין שכדאי לי להגיע לאימון כדי לזרז תהליכים. בסופו של דבר הצליח לו ובאתי לאצטדיון… רן ביקש שארוץ 400 מ' ומבלי שאסיים את הסיבוב הוא כבר עם דיאגנוזה ביד. שבר מאמץ אגן – אבחנה מדויקת!!! (אבחנה שהאורתופד הבכיר לא עלה עליה). עם האבחנה הזו רן הפנה אותי לפיסיותרפיסט ספורט ומשם לאורתופד ספורט… שלשמחתי ולשמחתם, לא היו צריכים לעבוד קשה, מלבד לתת את הטיפול הנכון, שלמרבה הצער כלל רק מנוחה , ארבעה חודשי מנוחה!!! אפילו ניסיונות סחיטה מצדי, לשנות את גזר הדין , עלו ללא הצלחה… גם לא פילאטיס. הדבר היחידי שמותר זה לשחות. ואני עד אז שחיתי כמו "תולעת".. והבנתי שכדי לא למצוא את עצמי אחרי ארבע חודשים כ"בטטה" תרתי משמע.. נאלצתי להתחיל לשחות קצת יותר ברצינות, כך ש"מעז יצא מתוק" היום השחייה היא חלק משגרת חיי

חלק שני – צייתנות זה שם המשחק סף סוף עפו להם ארבעת חודשי הסיוט (זר לא יבין זאת). טוב, מה עושים? איך חוזרים? לא רוצה להיפצע שוב בטח לא רוצה לאבד את הרגל, שמאוד יקרה לליבי… טלפון לרן וכמובן שאצלו הכול פשוט וברור – לחזור לאימונים עם תכנית מסודרת והדרגתית.. 3 חודשי האימונים האלה היו לא פשוטים בכלל, לא בגלל המאמץ הפיזי, להפך, אני רציתי כבר להסתער.. הקושי היה בצייתנות שכרוכה בכך, ואצלי עוד בימי האולפנה התגלו סימנים של חוסר צייתנות.. ועכשיו אני צריכה לציית לכל מה שאומרים לי ועוד מבחירה חופשית.. הצלחתי לשרוד רק 3 חודשי ציות וגם זה היה יותר מדי.. וכבר רציתי לחזור למטרה הראשונה חצי מרתון באמסטרדם, שהתבררה כעדין לא רלוונטית עבורי. ואז גם החלו גם לבצבץ סימני המרד האופייניים, אז ויתרתי על תכנית האימונים והגעתי רק לאימוני הקבוצה.. כי מי רוצה להיכנס שוב למחויבות.

במהלך ריצת הסליחות, שנה שעברה, נשאלתי: באה לפה הרבה? כן, עניתי במבוכה… ומה המטרה? סתם בשביל לרוץ. זה לא עשה עליו רושם והוא המשיך והקשה: מה הטעם בלי מטרה? ואני בשלי, כנראה שצייתנות זו כן מילה גסה. ואז, הבנתי שכדאי לחזור למטרה שלשמה אני באה לפה הרבה… לרוץ חצי מרתון. היה די טבעי לבחור בתמי להוביל אותי למטרה, כי היא הרי מאמנת אותי בקבוצה.. ויחד קבענו חצי מרתון בתל אביב. בתום חודשיים של אימונים, אמרתי לה שאני מרגישה שזו מטרה נחמדה ולא יותר עבורי (נשמע יומרני- אז מה!?) .. תמי החליטה לאתגר אותי וקבעה לי מטרה יומרנית לא פחות חצי מרתון ב-1:45, מטרה שהפחידה אותי לגמרי אך גם ריגשה .. ומי שלא מחפש ריגושים בחיים – שיקום!. אני בטוחה שתמי תודה שטמטמתי אותה לא מעט, כי הפחדים והריגושים לא חדלו מלעבוד שעות נוספות.. וכן היום הזה הגיע.. אין צורך לתאר מה עבר עליי בלילה ובבוקר שלפני.. מסתבר שאצל כולם זה כמעט אותו הדבר את חצי המרתון רצתי עם יוסי (שעזב אותנו לטובת ניו יורק- עכשיו אני מקנאה) בתחילת הריצה פגשנו את רן שיעץ לנו להאט את קצת את הקצב.. חצי המרתון הסתיים לאחר 1:51 ד' (אצל יוסי הרבה פחות) ואני, שלא יודעת לזייף, מודה שחשתי אכזבה קלה שלא עמדתי ביעד הנכסף, אבל בכל זאת, רצתי לספר לחב'רה, וכמובן שהם התלהבו

חלק שלישי – מרתון עושים באהבה מה? למה? כמה? מרתון? טוב, לי היה בראש שמרתון ראשון עושים בחו"ל או לא עושים בכלל.. (ומסתבר שצדקתי) היעד שקרץ לי היה ברלין. אך מכיוון שלא מספרים לי שום דבר, פספסתי את ההרשמה. מה שנתן לי זמן נוסף להתברבר עם עצמי. והכי קל לא להחליט או להחליט שלא, נכון?! הצלחתי לגייס את כל התירוצים האפשריים בשכנוע עצמי מאוד חזק, למה אני לא צריכה לרוץ מרתון! כן מסתבר שלמנגנוני ההגנה חיים משל עצמם. הודעתי לתמי שאני לוקחת שוב פסק זמן, כדי לחשוב אם אני בכלל רוצה לרוץ מרתון. ותמי דווקא עודדה אותי שזה נכון לעצור ולחשוב, למה אני בכלל רוצה את זה? ולא ללכת כי כולם הולכים… כאמור, אני ממשיכה להגיע לפה הרבה.. ומסתבר שאת "מה השעה?" בתרבות האצטדיון החליפה: "מה המטרה?" אמרתי שחשבתי על אמסטרדם, אבל בסוף ירדתי מזה.. ומסתבר שאמרתי את זה לאדם ה"לא נכון". מאותו הרגע כל שבוע נשאלתי "נו נרשמת"? ואני, שהיה לי ברור שאני לא הולכת לעשות זאת ובטח לא לבד, עניתי שלא! וכך במשך מספר שבועות "הוא" היה מגיע לאימון, חדור מוטיבציה לשכנע אותי לרוץ מרתון באמסטרדם. כך שהשאלה כל פעם חזרה על עצמה, והתשובה גם.. עד שבשלב מסוים כדי ל"הוריד אותו מעליי" (סתתאאאם ניצן- הכול באהבה כמובן) עניתי שנרשמתי! ומאז המנטרה התחלפה ל" "את לא מבינה איך תיהני", "איזה כיף יהיה לך" זו אוירה חבל"ז" "את תרגישי שאת עפה" וכו' וכו' וכו'.., מסתבר שהוא ידע על מה הוא מדבר, אז תודה ניצן .. טוב אז נרשמתי, אז מה?!, עדין לא חשבתי שאני הולכת על זה באמת?!.. באותם ימים הגיע לשכונה "בחור חדש", לא ממש חדש, משומש במצב טוב. נו בטח אתם מצליחים לנחש.. במי מדובר, ההוא שמסתכל על כולנו (כמעט) מלמעלה.. מדובר באילן כמובן. לאחר מס' אימונים אתו, בא לי החשק (למרתון כמובן).. ניגשתי אליו ואמרתי לו שהחלטתי לאמץ אותו.. וברור שלא מדובר פה בגור חתולים.. והוא כמובן ענה "בשמחה ובאהבה"- כנראה שהוא לא ידע לאן הוא נכנס.. אחרת התשובה הייתה הרבה יותר צוננת . קבענו פגישת היכרות, וכאן הבנתי שהצייתנות שלי הולכת להכפיל את עצמה.. אילן שאל מה אני עושה בד"כ, וכשעניתי הוא עשה "דיליט" על הכול בלי להניד עפעף. אז למה הוא שאל בכלל?! אם הוא נראה לכם נחמד.. אז תדעו שהוא רק נראה (אילן הכול באהבה).. נאלצתי להיפרד משיעורי הסטודיו, מה שגרם למדריכות בסטודיו להתעלם מקיומי כי נחשדתי בבגידה, אבל למי אכפת, הרי לפעמים צריך לדעת לגוון.

והופ יצאנו לדרך.. התחלתי להתאמן בחודשי הקיץ, כן בטח כולם זוכרים את הלבוש החסוד שלי באימונים (וזו לא תופעת לוואי מעצם היותי בת עקיבא לשעבר), אבל גם לסבולת שלי יש גבול.. והאימונים נעשו קשים מרגע לרגע, אך גם מהנים יותר ויותר, מה שהפתיע גם אותי!… על כל התקדמות או סיום אימון קשה במיוחד הייתה גם תחושת סיפוק לא קטנה.. איכשהו אילן הצליח להפוך את החוויה לכיפית ומהנה.. איך הוא עשה את זה? תצטרכו לשאול אותו. אני רק הישות המבצעת. וכמובן שלאימוני שישי בתוך ה"קו הירוק" יש חלק לא מבוטל בהנאה, אז רן, לא יודעת איך, אבל די בקלות הצלחת לשנות את דעתי לגבי האימונים האלה ולהיות נאמנה להם. והיום שאני נאלצת ל"התקרר" מהמרתון, זה החלק שהכי קשה לי אני לא מבינה איך עלה על דעתי לא לבוא בכלל??.. מסתבר שלפעמים צריך לדעת רק להקשיב או סתם לנסות ! אז שוב תודה.

במהלך החודש האחרון של האימונים, הפחדים והחששות הגיעו לשיאים חדשים.. כאן, אם תשאלו את אילן הוא לא היה אומר "בשמחה ואהבה".. הרגשתי נודניקית לא קטנה.. פתאום לא הבנתי בשביל מה לי מרתון? מה יצא לי מזה? איזה תרומה יש למרתון בחיי? האם זה הזמן הנכון לרוץ מרתון? אולי לחכות עוד 10 שנים? כי כרגע יש דברים יותר חשובים בחיים ממרתון.. וכו' וכו' וכו'. ואת כל השאלות האלה, אני מטיחה באילן, והוא עונה ב"נונ- שאלנט" וכלל לא מתרגש ממני ומהבעת הרצון שלי לוותר על המרתון בדיוק לקראת הסוף. כנראה שלא עשיתי עליו רושם אמתי או שראה מספיק מקרים כאלה לפניי. אבל אם יורשה לי, בכל זאת יש לי תובנה קטנה בעניין.. תמיד נראה שיש דברים חשובים יותר בחיים, ואולי זה נכון?! אך אם בא לכם לעשות משהו שאתם אוהבים, אז אל תחפשו זמן מתאים, כי כל עוד רוצים לעשות משהו, עכשיו זה תמיד הזמן המתאים.. והיום אני מבינה שלעשות דברים שאוהבים אלה החיים עצמם, ושלרוץ מרתון זה חוויה שנותנת טעם נוסף לחיים.. אז רוצו על זה!!

ואני כמעט שבוע אחרי המרתון, עדין מרגישה את הריחוף שהיה במהלך המרתון, כן עד הק"מ ה-30 ריחפתי, בק"מ ה-30 התחלתי להרגיש קצת את הרגליים כבדות, אך ההרגשה עדין הייתה נפלאה, לא עלה בדעתי ולו לרגע אחד להפסיק את הריצה.. סיימתי עם תחושה של וואלה עשיתי זאת, אמנם 4:01 ש' אבל למי זה באמת משנה דקה יותר או דקה פחות.. וכבר יש לי טעם של עוד

ונראה לכם שלא "טמטמתי" עוד אנשים בדרך.. ברור שכן..!.. אז כמובן המון תודה ליעל שמש שהייתה אוזן קשבת להרבה קיטורים שלי בדרך וכמובן תודה ענקית לג'ף שגם סבל מהקיטורים לא מעט, וכמובן גם על התמיכה והאכפתיות שגילה כלפי במרתון עצמו.. וכן איציק גם לך מגיעה תודה, אבל בקטנה..

והפרחים לאילן ש"ברגישות ובנחישות" עשה עבודה נפלאה!!! ולמי שתהה מה הקשר ל-50 גוונים של אפור.. שיקרא את הספר ויגיד גם לי אם יש בכלל קשר.. כי אני טרם הספקתי..

1

כרמית עלמה