השעה בערך 7 או 8 בבוקר, אני כבר יממה על הרגליים בתנועה. אני זוכר היטב את העלייה שמתקרבת , טיפוס קצרצר (650מ) אל col du tricot , זוכר מצוין את המקום, הייתי כאן בדיוק לפני חודש בשבוע של "הכרות" עם המסלול,  הגענו לטיפוס הזה ביום הרביעי למסע, זוכר אותו לפרטים מכיוון שהייתי בשיאי אז, הרגשתי חזק והגעתי לפסגה מהר וביעילות. אבל כעת… זה קצת שונה. אני עייף יותר , מותש אחרי 105 ק"מ ברגליים, כעת אני גם שם לב כמה תלול הטיפוס הזה שנמשך לאורך פחות מ3 ק"מ, שיפוע אכזרי ביותר. אומנם מזג האוויר אידיאלי אבל הגשם השוטף שירד כאן לפני יממה או שתיים הותיר את הקרקע בוצית להחריד, וכל צעד קדימה נהיה מלחמה, אני מסתכל סביב וקצת מתעודד מהעובדה שכולם עם העיניים בקרקע, כולם מרוכזים בסבל שלהם, הנוף מהפנט אבל הפסגה מתקרבת באיטיות מחרידה, ככל שאני מתקדם על שביל הנחש שלא נגמר. בשלב הזה כבר היה לי ברור ששום דבר כבר לא יעצור אותי מלהגיע לשמוני, לא התשישות , לא הכאב , כלום , זו עובדה מוגמרת, עוד כמה שעות אני חוצה את קו הסיום.אז על מה אני מקשקש כאן ? המקצה הבינוני (TDS) למרחק 120 ק"מ, עם טיפוס מצטבר של יותר מ7000מ, בחלק מאירוע מדהים במון-בלאן  : Ultra Trail Du Mon-blanc. השנה חמישה ישראלים ב"נבחרת"- אלון גלעד ואנוכי בTDS. זיו צויגהפט , איליה רבינוביץ' וגבי כספי במקצה הארוך ל168קמ (UTMB) בניגוד לשנה הקודמת, השנה האימונים שלי התמקדו ביותר עליות, יותר ירידות , יותר עבודת כח. פחות ריצות נפח. צוק מנרה נהיה הבית השני שלי, מה לעשות שזה המקום היחידי בארץ שאיכשהו מדמה טיפוס אלפיני.

מכיוון שלפני מספר חודשים נולדה אריאל הקטנה שלי , תכננתי להגיע לשמוני לבדי. אולם חודש לפני התחרות כשחזרתי משבוע הכרות עם המסלול, הצהרתי בפני אתי (=אשתי הכל יכולה) שאם היא לא באה איתי אני נשאר בבית. הצלחתי לשכנע אותה להצטרף אליי עם אריאל , ברגע האחרון עשינו את כל הסידורים וההזמנות, הן בפנים ! הגענו לשמוני ביום ראשון כאשר התחרות ביום רביעי, כל החששות שלי לגבי הקושי בנסיעה עם תינוקת בת 4 חודשים התפוגגו. הכל הלך חלק , אריאל באמת תינוקת מקסימה! מזג האוויר היה קצת לא ברור, מידי פעם חם , מידי פעם קר מאוד. התחזית ליום המרוץ לא ממש ברורה עדיין , אבל נראה שסערות השלגים שליוו אותנו בשנה הקודמת יחסכו מאיתנו כעת, כבר פחות סיבה אחת לדאגה. חברתי מיד לאלון ואחרי ארוחת צהריים טובה שמנו פעמינו לכיוון mer de glace (קרחון יפהפה מעל שמוני) באמצעות רכבת שמטפסת לגובה 2000מ. לאחר מכן המשכנו רגלית לכיוון plan du l’aguille , בדיוק 1000מ מעל שמוני , ומשם בירידה ארוכה למטה, זו לא הייתה ריצה קצרה כמו שחשבנו… אבל הנופים והאוויר השכיחו מאיתנו את הזמן. למחרת פגשתי את אלון בגובה 3800 ב-aiguille du midi ישבנו ותכננו את התחרות , עד כמה שניתן לתכנן. הרעיון המרכזי היה להישאר ביחד כמה שניתן לאורך התחרות. השעון כבר מתקתק בקול רם…

יומיים לפני התחרות ואני כבר מתחיל להרגיש את הפרפרים, זה לא עושה לי טוב , פוגע לי בתיאבון ובשינה, אבל זה גם לא כ"כ בשליטתי. התייצבתי עם אלון במרכז שמוני כדי לקבל מספר חזה וכו.. ברגע שסיימנו החל גשם שוטף בחוץ. רציתי עוד להסתובב מעט באקספו אבל זה כבר ירד מהפרק (חסכתי כמה אירו , לא נורא). מסדר הציוד ערב לפני נמשך כאורך הגלות. אתי עוזרת לי להכין סנדוויצ'ים לדרך, המון ציוד לסדר ולהכין. חברים/מכרים/מתאמנים כולם יוצרים עימי קשר ומחזקים אותי. בסוף זה מסתיים. בתשע בערב אני נכנס למיטה , בערך כל שעתיים מתעורר עד שמגיעה השעה ארבע בבוקר , הפעם אני הערתי את השעון. התארגנות אחרונה ואני יוצא לקור של הבוקר , השמש עוד לא עלתה ואני ואלון (מלווים ע"י אחיו גיל וחברתו יעל ,, אנשים נפלאים) כבר בהסעה לקורמאייר שבאיטליה , שם הזינוק ב07:00 בבוקר. הזמן זוחל לו לאיטו , עוד סידור ועוד הכנה ומכניס עוד משהו לפה ועוד פעם לשירותים. יכול כבר לחתוך את המתח בסכין בגלל ההמתנה המורטת הזו. מעט לפני שבע בבוקר אני ואלון מתייצבים במשפך , ההתרגשות בעיצומה , 1500 איש עם המון אדרנלין, יצאנו לדרך !

מזג האוויר היה בהזמנה כבר אמרתי ? קריר ללא עננים עם שמש מלטפת, אחרי "סיבוב הכרות" בעיירת הנופש האיטלקית התחלנו , איך לא, לטפס לפסגה הראשונה Arête du Mont-Favre . המסלול אומנם עמוס מאוד ברצים אבל השבילים רחבים , אחרי שעה בערך עוברים לסינגלים ואז נהיה פקק, ושוב אני מכה על חטא על שזינקנו בסוף השרוול, בינתיים הכל מתנהל כמתוכנן , מתחילים לרדת לכיוון Lac Combal, לצערי אי אפשר ממש לרוץ בירידות, אלא בעיקר לנסות לעקוף מידי פעם. בתחנה הראשונה עוצרים למילוי מים ואז גם מתחיל אצלי קצת בלגן. משום מה הבטן שלי לא אוהבת את הסנדוויצ'ים שהכנתי מבעוד מועד ומתחילה להציק. טיפוס קצר ועבה לכיוון Col Chavannes, אותו המקום שבו חטפתי היפותרמיה לפני חודש, אבל הפעם זה סיפור אחר, חמים ונעים. הגענו לפסגה והבטן עדיין מציקה , כעת ממתינה לנו ירידה ארוכה ומתונה של 11 ק"מ, אנחנו מתחילים לרוץ , אבל הצד מתחיל לכאוב וקשה לי "לשחרר" את הריצה. מאוד מתסכל, אלון נשאר איתי ומעודד , זה הפך להליכה/ריצה בגלל הסרעפת הסוררת. הירידה מתחלפת בטיפוס לכיוון Col du Petit St-Bernard ועכשיו מה ? גם לי וגם לאלון נגמרו המים, הצפי להגעה לתחנה הוא קצת פחות משעה, אבל חוסר המים מעיק. לקראת ההגעה אני כבר מרגיש את הראש מפמפם, כנראה שכבר הספקתי להתייבש.

בתחנה אנו פוגשים את יעל וגיל שמלווים את אלון , אני שותה הרבה מרק , אוכל הרבה לחם , שותה הרבה מים. אחרי 15ד' כבר הרגשתי הרבה יותר טוב, כעת שוב ירידה ארוכה ומתונה לכיוון עיירת הסקי הצרפתית Bourg Saint-Maurice . פה כבר אפשר היה לרוץ קדימה , ואכן רצנו, ירידות ארוכות, חלקן טכניות פחות וחלקן יותר, וכרגיל כל הזמן עוקפים, אלון נעצר בגלל סיבוב בקרסול, ונפגשים שוב לקראת הכניסה לעיירה. הגענו לתחנה בתוך העיירה הציורית , 50 ק"מ כבר מאחורינו, ציפיתי לראות את אתי אבל הסתבר שהקדמתי בהרבה את זמן ההגעה המשוער (תוכנת המעקב למרוץ מספקת זמני הגעה משוערים לתחנות לפני ההתקדמות האינדיווידואלית), אלון ואני החלטנו להיפרד מאחר ואלון חזק ממני בעליות. עוד מרק ועוד לחם ועוד כמה סידורים, ואחרי מסדר חובה לציוד שערכו לי בתחנה יצאתי לטיפוס הכי אכזרי בתחרות , כמעט 1800מ שמתפרסים על 10ק"מ בלבד לכיוון Passeur de Pralognan . הטיפוס קשה אבל אני מרגיש הרבה יותר טוב , מפוקס , מתקדם בקצב קבוע, עצירה יזומה באחת תחנות הביקורת בדרך לאכילה זריזה ולשתיית קולה (משקה האלים !!) , מעיף מבט חטוף באייפון ורואה את כל הסמסים והמעקב של המתאמנים שלי מאנדיור, מחמם את הלב ! המשכתי בדרכי, לא לפני שקלטתי את אחד הרצים ניגש לאחד המרשלים בתחנה ומבקש לעצור, בטקס מהיר משילים ממנו את הביב ואת הצ'יפ , ואני מהרהר לעצמי כמה זה משפיל, למרות שכנראה היה בלתי-נמנע. המשכתי עם הטיפוס שלא נגמר, הלילה מתחיל לרדת, אני מתלבש חם ומוציא את פנס הראש. מידי פעם מגיעות ירידות קצרות, אני מצליח איכשהו גם לעקוף. הגעתי לפסגה המיוחלת בחושך גמור, כעת ירידה טכנית ביותר ומסוכנת מאוד, קשרו לנו חבלים לאורך הירידה וההתקדמות איטית, עקב לצד אגודל. אחרי 20ד הירידה מתמתנת אבל אז אני מפנים את מה שכנראה עוד לא חלחל עד כה , ירד הרבה גשם באזור לפני התחרות, ולא רק פה, אלא לאורך כל המסלול. מאוד קשה להתקדם מהר, אני מתמרן קדימה עם מקלות הטיפוס גם בירידות אבל ההחלקות בלתי נמנעות, מידי פעם מרביץ החלקה , אבל לא משהו רציני, הגדרתי לעצמי שלא שווה לי להשתולל ולצאת מפה על אלונקה, לפני ואחרי כל מספר דקות מישהו מביא נפילה רצינית, לי זה לא יקרה ! הירידה מתחלפת בכמה קילומטרים של מישור מעצבן , הגעתי לתחנת האמצע Cormet de Roselend , כאן מחכה לי "שקית האמצע" שהכנתי מבעוד מועד.

אני מחליף בגדים וכל מה שצריך, אוכל זריז, מרגיש מצוין. בדיעבד הסתבר לי שאת חלק מבגדי ההחלפה להמשך החזרתי לשקית שנשארה בתחנה , נו טוב… השעה 11 בלילה ולפני שאני יוצא לטיפוס הבא אני שומע את הכרוז מכריז על המתחרה הראשון שהגיע לקו הסיום, אני מריע עם כולם וחושב לעצמי שלמרות הכל לא הייתי מתחלף איתו. יצאתי ללילה הקר, לטיפוס הבא, אני מרגיש מצוין ועדיין ממשיך לעקוף גם בעליות, העלייה מתחלפת בירידה ארוכה וטכנית לכיוון La Gitte , באור יום מדובר במקום מהפנט ביופיו אולם כעת חושך גמור. לפני חודש טסתי כאן בירידות, אולם כעת פקקים בלתי נגמרים וגם כאשר מצליח לעקוף הבוץ החלקלק מאט אותי. ושוב טיפוס, הפעם מתון יותר אבל גם ארוך יותר לכיוון Col du Joly , תוך כדי הטיפוס הפנס מסמן לי שהוא עייף , עצרתי להחליף פנס בלית ברירה. לקראת הפסגה המסלול שוב נהיה מסוכן וצר, ממש על פני תהום , ההתקדמות איטית, מרחוק אני מתחיל לשמוע מוזיקה שמתגברת, התחנה קרובה, אני מהרהר לעצמי כמה טוב שאני מכיר כבר את המסלול. כעת כבר השעה 3 או 4 לפנות בוקר , שוב טקס המרק הלחם והקולה, בשלב הבא ירידות חזקות לכיוון Les Contamines , אני נותן גז אבל מידי פעם מחויב להאט בגלל הבוץ , זה מטריף אותי. אבל אני מתרצה כאשר מידי פעם אני רואה אנשים מדדים בצד הדרך לאחר שהחליקו, בסיום הירידה אני מגיע לעיירה המנומנמת, כמעט 100ק"מ מאחוריי , אני נכנס לתחנה ומגדיר לעצמי שאני לא נשאר שם יותר מ 10ד' , אוכל בזריזות, ממלא מים , עוצר לרגע כדי להסתכל, ישנם כמה עשרות רצים בתחנה, חלקם נראים המומים לגמרי , מבטים מזוגגים , מתהלכים חסרי מעש , חלקם פשוט יושבים ובוהים. חלק מהרצים נעזרים או מתנחמים במלווים שלהם (ישנן רק שתי תחנות במרוץ בהן זה מותר , זו הייתה אחת מהן) בתחנה היו גם כמה עמדות של רופאים או פרמדיקים, לא מראה מלבב. ברחתי משם כל עוד יכולתי…. אם עד עכשיו עוד היו לי תהיות, אז עכשיו זה ברור לי לגמרי , נותרו לי עוד 20 ק"מ בערך ואין מצב שאני לא מסיים את התחרות הזו. השחר כבר התחיל להפציע ועכשיו מה ? נכון , עוד טיפוס ! את הטיפוס לעבר Col de Tricot תיארתי בתחילת הפוסט, בהחלט מחזה שלא עוברים כל יום. לאחר מכן המשכתי בטיפוס נוסף, קצר ועבה לכיוון Bellevue , תחנת ביקורת נוספת וכעת כל שנותר – ירידה אחרונה אל העיירה Les Houches , עייף מאוד , כואב מאוד, המסלול בוצי למחצה אבל שחררתי כל רסן , האור כבר עלה לגמרי , למיטב זכרוני אני היחיד שבאמת רץ במדרונות , עקפתי ללא הפסקה. 3 ק"מ לפני סיום הירידה המסלול מתחבר לכביש, המשכתי לרוץ חזק למטה למרות שכל הגוף כואב, יותר ויותר מעודדים לצד הדרך, הגעתי לתחנה האחרונה לפני שמוני.

בזריזות החלפתי למכנסיים קצרים, כובע קסקט אין לי, חולצה קצרה אין לי (איפה הן ? נשארו הרבה מאחור בתחנת האמצע…) סמס קצר לאתי שאני אוטוטו מגיע וחסר לה שהיא לא מחכה לי בסיום, היא עונה לי שהיא כבר שעה עומדת שם וממתינה. נשארו עוד 8 ק"מ מעצבנים במגמת עליה מתונה, אני רץ, הולך, מדדה אבל למי אכפת , הסיום הוא עובדה מוגמרת. שמוני הולכת ומתקרבת , נכנס לרחובות העיירה , לקראת מרכז העיירה יותר ויותר אנשים מעודדים, מרגש , עוד ק"מ ועוד ק"מ ומגיע לק"מ האחרון , מחלץ את כל מה שנותר בי וממשיך לרוץ , קולט את אתי בזוית העין ועוצר לחיבוק גדול (וכן גם כמה דמעות…) , זיו וגבי מחכים לי בהמשך, רצים איתי לקו הסיום ומצלמים , מחיאות כפיים וקריאות מכל עבר , אני מרגיש בעננים , עובר את קו הסיום , עשיתי את זה !

אז מה עכשיו ? קודם כל אני חייב תודה גדולה וענקית לכל המתאמנים שלי מאנדיור , שלא הפסיקו לפרגן ולעודד , גם אם איי פעם אכחיש אז דעו לכם , כל מילה טובה עוזרת ! תמיד ! המון תודה לרן שילון שמזה עשור משמש לי כ"מורה דרך" בכל מה שקשור בספורט ולא רק ! וכמובן המון תודה לאתי ולילדים שפירגנו עזרו וסבלו איתי לאורך כל הדרך , אוהב אתכם המון!

אז מה הפרויקט הבא ? בטח כבר יכולתם לנחש. אומנם מדובר בעוד הרבה זמן , הרבה מים יזרמו בנהר עד אז, אבל ככל שזה תלוי בי , ברור שאני חוזר. המרחק המלא מחכה לי שנה הבאה ועד אז אני מקפיד לאכול הרבה ולישון הרבה

ilan

אילן פריש