אני לבד בעמק, אפילו הרוח לא נושבת כאן. כל מה שאני שומע זה החריקה של כל צעד שלי בשלג. הקצב אחיד ומרגיע. כל צעד שלי מרגיש כל כך רך בשלג המכסה את השביל הקשוח. זהו רגע נדיר של בדידות מוחלטת, שאפשר לחוות פה רק בחורף. לא בא לי שהוא יגמר. כבר חלפתי על פני הפסגה החשופה עם הרוחות החזקות. אני כבר אחרי השלוחה שלא עבר בה אדם מאז השלג לפני כמה ימים. את השביל הזה פתחתי דרך חצי מטר של שלג. בעמק אני שט ללא מאמץ. בשביל הרגעים האלו אני רץ.אני מסתכל על השעון בפעם השניה בריצה. עברו כבר למעלה משעה וחצי ואני עוד רחוק מהבית. בכלל הייתי אמור לרוץ חצי שעה, קל, לפי תוכנית האימונים שלי. אבל כשהסתכלתי מהחלון בבוקר וראיתי את הפסגה שמתנשאת כמעט אלף מ' מעל העיר, זוהרת בצבעה הלבן בשמש החזקה ולא יכולתי להתאפק. עכשיו אין לי מים ואין לי אוכל. לא צריך במזג האויר הזה. רק 10- בחוץ, אז אני רץ בלי גרביים בנעליים המינימליות שלי, שהתמלאו בשלג שכבר נמס. הראש שלי מכוסה היטב, אבל קר לי כבר בידי העטופות בכפפות דקות. לא נורא, כבר חוויתי יותר. שום דבר לא יכול להרוס את הרגע הזה.כבר שלושה חודשים אני חרד מהחורף "האמיתי" פה. לפני שבוע עוד רצתי בלי חולצה באחד הימים, אבל אז הגיעה סופה. בסופה הספקתי לרוץ ב 23- מעלות תוך כדי שלג כבד. הנזלת באף שלי קפאה, בנוסף לשיער והריסים. בגלל זה עכשיו אני מסוגל להעריך יום שמש של 10-. רצתי כל יום השבוע ואני מתכנן להמשיך כך למשך חודשיים, עד לטייפר לתחרות הבאה שלי. לא בכל יום יש לי רגע מושלם של ריצה כמו שחוויתי היום. אבל אני מוצא את עצמי לא מעט לבד בשבילים המושלגים בזריחה, אז הסיכויים לטובתי.אור שילוןהזריחה – לבד בשביליםאיזה כיף שיצאתי לרוץ היום! אור שילון

אור שילון 1

פסגת בר (Bear)

אור שילון 2

השלוחה שלא דרך בה אדם (התמונה מלפני מספר שבועות, והשלג היום הרבה יותר עמוק)