אנשים רבים מתחילים להבין שהגיע הזמן לשים קץ לרביצה ולהתחיל להכנס לכושר. החלטה זו באה בעקבות קמפיינים של משרדי הבריאות במדינות רבות, שמטרתם להעלות את המודעות לכך שלהשמנה יש השפעות "חמורות" על הבריאות, ולכן הרזיה היא כמעט חובה פטריוטית.

אם אתם מצליחים להוריד את השומן בפעילות גופנית, אתם בני מזל. אבל מה קורה אם האימון לא משפיע ? ומה אם אתם רצים קילומטר בחמש דקות אולם המשקל שלכם כמעט לא השתנה? האם אתם נחשבים למקרה אבוד? או לחילופין, יש אפשרות להיות שמנים בכושר אשר מספיק כדי להאריך חיים כאדם רזה ?

לא על פי מחקר שנערך בשנת 2004 בבית הספר הארוורד לבריאות הציבור, אשר צפה ב 115,000 אחיות בגילאי 30 ו 55. בהשוואה לנשים שהיו גם רזות וגם פעילות (כלומר, שדיווחו על פעילות גופנית של כ 150 דקות או יותר בשבוע) החוקרים מצאו כי לנשים שמנות ופעילות היה שיעור התמותה גבוה ב 91%. אמנם הרבה יותר טוב ממצבן של נשים שמנות שאינן פעילות, שלהן שיעור תמותה גבוה ב 142%, אך עדיין הן במצב פחות טוב מנשים רזות שאינן פעילות (5% יותר).
"מידע זה אינו תומך בהשערה כי מי שפעיל פיזית, אינו צריך לדאוג למשקלו" כך פסק פרנק הו, שהוביל את המחקר.

מסקנות דומות התקבלו בשנת 2008 לאחר שחוקרים מהארוורד בדקו 39,000 נשים בגיל ממוצע של 54, לצד נשים פעילות עם משקל תקין. לנשים שהיו פעילות אך בעלות עודף משקל היה סיכון של 54% יותר לפתח מחלת לב, ואילו הנשים הפעילות שהיו בעלות משקל כבד, נמצאו בסיכון של 87% יותר. "אפילו כמויות גבוהות של פעילות גופנית אין באפשרותן לבטל לחלוטין את הסיכון לחלות במחלות לב בקרב נשים עם עודף משקל או במשקל כבד, ללא ירידה במשקל במקביל" כך הסיקו החוקרים.
סטיבן בלייר, פרופסור למדעי הכושר באוניברסיטת דרום קרוליינה, מתאר את ההתמקדות הרשמית בהשמנה כ"אובססיה… וזה לא מבוסס על נתונים מוצקים".

המחקר המרתק ביותר של בלייר, בכתב העת של האיגוד הרפואי האמריקאי בשנת 2007, היה שהוא לקח 2,600 אנשים בגילאי 60 ומעלה, בדרגות שונות של שומן, ובדק את רמת הכושר שלהם על הליכון, ולא הסתפק בכך שהם יקבעו זאת בעצמם.

זוהי גישה קפדנית במיוחד, הוא טוען, משום שסקרים מתחרים רבים מבקשים מהמשתתפים להעריך את הכושר שלהם, או להתעלם ממנו כגורם לגמרי. בדיקות ראויות, בלייר מציע, אינן מדגימות קשר חזק ומהיר בין משקל עודף לתמותה מוגברת.
"קיים קשר בין השמנה וכושר", הוא מסכים, "אבל הוא אינו מושלם. אם מסתכלים על גברים ונשים במשקל תקין בגילאי 60 ומעלה, למשל, כ 90% בכושר כפי שמדגים מבחן ה"כושר המירבי" במעבדה. הם לא נשאלים אם הם בכושר, או מנחשים – התוצאות הוכחו על ההליכון. בעודכם מתקדמים לקראת עודף משקל, השמנה בשלב א' והשמנה בשלב ב', אחוז האנשים אשר נמצאים בכושר יורד. וההפתעה היא: בקרב האנשים בשלב ב' [עם מדד מסת גוף או BMI של בין 35 לבין 39.9], כ – 40% או 45% מהם, עדיין בכושר. פשוט לא ניתן, על סמך התבוננות, לדעת מי בכושר ומי לא".

אבל האם אין בזה רק כדי להוכיח עד כמה אנשים שמנים יכולים להחזיק מעמד על ההליכון? בכלל לא, אומר בלייר. "בכל המחקרים הללו, אנו בדרך כלל רואים שיעור גבוה יותר של תמותה, מחלות כרוניות, התקפי לב וכדומה, בקרב אנשים עם BMI גבוה – אנחנו רואים את אותם דברים שכולם רואים. אבל כשאנחנו מסתכלים על שיעורי תמותה אלו בקרב אנשים עם עודף משקל ששומרים על כושר, אנחנו רואים שההשפעה המזיקה של שומן פשוט נעלמת.

"אם נתבונן על אנשים שסובלים מהשמנת יתר אשר שומרים על כושר בינוני – לא מדובר על רצי מרתון כאן – שיעור התמותה שלהם במהלך העשור הבא הוא חצי מזה של אנשים במשקל תקין שאינם בכושר. אז זו השפעה עצומה."

יום אחד – ככל הנראה כמאה שנים מהיום – שאלה זו של עודף משקל וכושר תקבל מענה ללא צל של ספק. בינתיים, האם קיים משהו שכל המומחים מסכימים לגביו? כן: לא משנה כמה הגוף שוקל, תחיו יותר אם תזיזו אותו קצת.
תרגום מאמר מאתר Guardian מאת  Phil Daoust