ישנן מספר שאלות מסקרנות בנוגע למערכות יחסים ופעילות גופנית, כמו למשל, האם עצם היותינו במערכת יחסים משנה את האופן בו אנו מתאמנים, או האם מערכות יחסים משפיעות על השינויים שהפעילות הגופנית תיצור בנו?

השאלה השנייה הועלתה בסדרת ניסויים שנערכו לא מזמן באוניברסיטת פרינסטון. החוקרים ניסו לשכפל מחקר קודם, בו מוחם של עכברים שהיו בעלי גישה חופשית לגלגלי ריצה התמלא בתאי מוח חדשים, תהליך הידוע בשם התהוות נירולוגית. העכברים ביצעו טוב יותר את מבחני האינטליגנציה של המכרסמים, מאלו שהיו ללא גישה לגלגלים. להפתעת חוקרי פרינסטון, כאשר הם ביצעו את אותו מחקר עם חולדות, שהם מעט יותר קרובים, מבחינה פיזיולוגית, לבני אדם, אמרה אלקסיס סטרנהן, המחברת הראשית של המחקר בפרינסטון, הריצה לא הובילה להתהוות נירולוגית. מוחם של החולדות נותר ללא השפעה של הפעילות הגופנית.

בתקווה לגלות את הסיבה, בדקו החוקרים כיצד חולדות ועכברים חיו ונודע כי בעוד העכברים בניסויי הקודם חיו בקבוצות, החולדות הוחזקו בודדות בכלובים. החולדות בטבע, חיות בקבוצות. הם אוהבים להיות ביחד. החוקרים תהו האם הבידוד יכול היה לערער את היתרונות המוחיים של הפעילות ברמה התאית.

בבחינת רעיון זה, הם חילקו חולדות זכריים צעירים לקבוצות ושיכנו אותם בשלשות או יחידים, ולאחר שבוע, נתנו למחצית מהם גישה לגלגלי ריצה. כל החולדות האלו רצו, אבל רק החולדות שנכלאו עם חברים חוו התהוות נירולוגית מהירה וחזקה. לאחר שבועות של ריצה, זמן רב לאחר שבמוחות של החולדות שחיו בקבוצות, התרבו קשרים נוירונים ועצביים חדשים, החולדות הבודדות החלו לייצר תאים במוח. הבידוד החברתי הדחיק והאט באופן דרמטי את התהליך.

ניסוי מעקב שנערך לאחרונה על ידי מדענים מאוניברסיטת יוסטון הניב תוצאות דומות בקרב חולדות נקבות, שהן אפילו יצורים יותר חברותיים מאשר הזכרים. החולדות ששוכנו לבד חוו התהוות נירולוגית פחותה באופן משמעותי מנקבות ששוכנו עם שותפים, למרות ששתי הקבוצות רצו מרחקים דומים על הגלגלים.

מדוע ואיך הבידוד משפיע על הפעילות הגופנית וההתהוות הנירולוגית נותרת קצת מסתורית, אמרה ד"ר סטרנהן שכעת עוסקת כפרופסור באוניברסיטה למדעי הבריאות בגיאורגיה. חלק מהגורמים, כמעט בוודאות משולבים עם עודף מתח. "פעילות גופנית היא סוג של מתח", היא מציינת. כך גם הבידוד החברתי. כל אחד מהם, באופן עצמאי, גורם לשחרור של הורמוני מתח (בעיקר קורטיקוסטרון אצל מכרסמים וקורטיזול אצל אנשים). הורמונים אלו נמצאו, במחקרים רבים, כמפחיתים התהוות נירולוגית. חוץ מלאחר האימון; שאז, למרות רמות גבוהות של ההורמונים, ישנה התהוות נירולוגית. זה אפשרי, טוענת ד"ר סטרנהן, שקשרים חברתיים מספקים יתרונות פיזיולוגיים, מרגיעים, ומסייעים להתהוות הנירולוגית להמשיך, למרות האופי המלחיץ של האימון. בידוד חברתי מסיר את ההגנה הזו ובו זמנית מכניס יותר הורמוני לחץ לתוך המערכת, אשר מאטים את ההשפעות החיוביות של הפעילות הגופנית על מוח.

האם זה קורה גם לאנשים אשר מתאמנים לבד ? אף אחד לא יודע, ד"ר סטרנהן אומרת, משום שניסויים דומים על בני אדם הם בלתי אפשריים. אבל, היא מוסיפה, " כי יש שפע של ספרות אפידמיולוגית על אנשים שבדידות גורמת להשלכות קוגניטיביות, תורמת לדיכאון, שבץ, אלצהיימר, וכן הלאה."

מצד שני, המדע החדש מציע כי לפחות אצל אנשים, מערכות יחסים קרובות עשויות להפחית את רמת הכושר. במחקר שפורסם באינטרנט בחודש דצמבר, החוקרים מצליבים נתונים בקורלציה על כושר הלב וכלי הדם ועל מצב מערכות היחסים של 8871 מבוגרים אשר נבדקו מספר פעמים במהלך השנים במרפאת קופר בדאלאס. הם מצאו כי נשים רווקות, שמרו על כושר, בעוד שאלו שנישאו נטו להיות פחות בכושר. כמו כן, גברים גרושים השקיעו בכושר. החוקרים משערים כי דאגות המראה ונחשקות יכול להוות מניע עבור אנשים בודדים להישאר בכושר ועבור זוגות נשואים זה לא משחק.

המחקרים על מכרסמים ובני אדם מראים כי בזמן שפעילות גופנית עשויה להיראות פשוטה שניתנת לביצוע כיחידים, היא לא. זוהי למעשה התנהגות שמשולבת עם חששות חברתיים ורגשיים שיכולים להשפיע על תדירות האימונים ועל ההשלכות פיזיולוגיות שלהם. עלול לקחת זמן רב יותר עבור אנשים בודדים לשפר את מצב מוחם, עם פעילות גופנית, אומרת ד"ר סטרנהן, בדיוק כפי שגברים מסויימים צריכים להתגרש כדי להיכנס לכושר. אבל למרבה המזל, יש כמה היבטים של פעילות גופנית ויחסים בינאישיים, שנשארים חד משמעיים וחזקים. במחקר שנערך בשנת 2010 במכון למדעי המוח באוניברסיטת פרינסטון, לחולדות זכריים ניתנה גישה לנקבות, וראו כי אימון מתון, למרות העלאת הורמוני הלחץ שלהם, המריץ את ההתהוות הנירולוגית במוחם. כלומר, מין שיפר את יכולת החשיבה שלהם.

תרגום המאמר Phys Ed: Does Loneliness Reduce the Benefits of Exercise? מאת  GRETCHEN REYNOLDS