רן שילון בוידאו בלוג על ההשפעה של ההשתתפות בתחרות איש ברזל (אירונמן) על חיי המתאמן שעושה זאת לראשונה ובתקווה שתחרות זו תשנה את חייו (שימו לב לדיוק הניסוח). האם זה כך? הנה תמלול הפוסט של רן שילון:

בוקר טוב לכולם, היום נדבר על אירונמן, מזמן לא דיברנו על התחרות הנהדרת הזאת. השיחה שלי לא פונה לאלה שניגשים לתחרות הזאת להראות לעצמם שהם יכולים, לרוץ לספר לחבר’ה, ולעשות קעקוע, לא אליכם השיחה. השיחה היא להרבה מאד אנשים אחרים שניגשים לתחרות הזאת בתקווה שהתחרות הזאת תשנה להם את החיים שלהם, ו… Guess What, תשעים ותשעה מתוך מאה מקרים זה לא משנה חיים. עכשיו, למה זה לא משנה חיים, בדיוק על זה ננהל את השיחה של היום.

מה שבעיקר נעשה נדבר על מה כן אפשר לעשות כדי כן להגיע למקום, שאנחנו רוצים להגיע אליו. עכשיו, מה אירונמן כן עושה? מה שהתחרות הזאת עושה בצורה נהדרת, היא תחרות ששוברת מעגלי רשע, זאת אומרת, אם אנחנו לא מצליחים במשך הרבה מאד שנים לקום בבוקר ולהתאמן אז ברגע שיש לנו מטרה נהדרת, אנחנו מצליחים לקום לאורך תקופה ארוכה של כשנה להתאמן ולהצליח לשנות דברים. אבל מה שהדבר הזה עושה, הוא בעצם עוזר לנו, נותן לנו איזשהו בסיס, שממנו אנחנו מצליחים לשבור את אותם מעגלים. ברגע ששברנו את המעגלים, העבודה רק מתחילה. מאותו רגע ואילך, אנחנו צריכים להתחיל עבודה, והעבודה היא איזשהו שינוי תפיסתי, שינוי מחשבתי, ואני חושב שרוב האנשים שמתאמנים לתחרות הזאת לא עושים את השינוי הזה.

במשך עשרות שנים גם אני, לא עשרות, במשך חמש עשרה השנים האחרונות גם אני פשעתי בלהכין הרבה מאד אנשים לתחרות הזו, ובתקווה שהדבר הזה, באמת, יביא לשינוי המדהים בחייהם, והרבה מאד פעמים, כמו שאמרתי, תשעים ותשע מתוך מאה פעמים הדבר לא קרה. במשך הרבה מאד שנים גם הייתי מאד מתוסכל מהעניין הזה, ניסיתי להבין מה אפשר לעשות, מה לא עשיתי נכון, מה לא עשינו נכון, ולמה השינוי לא קרה. אני חושב שרק עכשיו אחרי הרבה מאד זמן פתאום התחלתי להבין למה הדבר הזה לא קרה, ובעיקר מה אפשר לעשות בכדי שהדבר הזה כן יקרה.

עכשיו, The Good News, אם אתם מתאמנים לאירונמן, אתם משקיעים עשרים שעות בשבוע באימונים לקראת הדבר הזה, והערכה שלי שאם תיקחו את אותו זמן מאותה שנה, ותשקיעו אפילו חצי מהזמן הזה, אפילו תלכו (אני כן חושב שצריך ספורט בתוך הדבר הזה), תלכו לעשות דברים שהם הרבה יותר פשוטים, יישאר לכם הרבה מאד זמן להתעסק בדברים שהם המהותיים, והם חשובים באמת, וזה הצורה שבה אנחנו עושים דברים, הצורה שבא אנחנו לא עושים דברים, הנושא של עשייה, של חוסר עשייה, הנושא של הצורה בא אנחנו תופסים את עצמנו, אם אנחנו אוהבים את עצמנו, אם אנחנו מקבלים את עצמנו.

אני יודע שזה נשמע כמו קשקוש אחד גדול אבל בסופו של דבר בלי שאנחנו באמת נקבל את עצמנו (לא חייבים ממש לאהוב), צריך לפחות לקבל את עצמנו, לא נוכל לעשות את השינוי שאנחנו מדברים עליו. הכלים הם אחרים, הכלים של להגיע למקום הזה, הם כלים אחרים, הם כלים של להיפגש עם איש מקצוע, ולא משנה אם זה פסיכולוג, לא משנה אם זה איזשהו מאמן מנטאלי, מאמן פיזי, מאמן רוחני או כל דבר אחר אבל כל מי שיכול להיות מסוגל לעשות אתכם עבודה שהיא מעבר לאותה עבודה של תרוץ שלוש, תנוחו שתיים, כי בינינו, זה החלק הכי קל בתוך הסיפור הזה, כי זה החלק שדורש מאיתנו הכי פחות מאמץ, האימונים עצמם.

מה דורש מאיתנו הרבה יותר מאמץ? זה לשבת כמה דקות במשך היום. דרך אגב, מי מכם יודע לא לעשות? מי מכם יודע לקחת את עצמו ולשבת עשר דקות ולא לעשות כלום? אני חושב שאין כמעט אף אחד שיודע לעשות את הדבר הזה. מי מכם יודע לסיים את היום בשעה חמש, שש בערב וללכת לים ולשבת בים עד הערב, עד השקיעה עם הילדים או בלי הילדים. אנחנו עסוקים כל הזמן בטלפונים שלנו בעשייה, בלעשות יותר, בלהרוויח יותר כסף אבל בסוף זה לא מה שגורם לנו להיות מאושרים, זה לא מה שעושה את ההבדל הגדול.

ההבדל הגדול, בסופו של דבר, נגרם על ידי זה שאנחנו מקבלים את עצמנו, אולי גם, חס ושלום, אוהבים את עצמנו, וההבדל נגרם כתוצאה שאנחנו יודעים גם למצוא את המקום שלנו, את הדרך שלנו בתוך כל הבלאגן הזה. מציאת הדרך זה כבר תהליך שונה, אפשר לעשות אותו בשילוב עם Ironman אבל חייבים לעשות הרבה מאד מאד שיעורי בית, והרבה מאד עבודה, ועבודה שהיא הרבה יותר קשה מאשר האימונים עצמם, ואני לא מדבר על שינוי תזונתי, שינוי תזונה או הפסקת עישון זה משהו שמגיע תוך כדי.

הדבר הראשון הוא להסתכל על העולם במשקפיים קצת אחרים, להיות מסוגל להבין טיפה יותר, למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים. שיעורי הבית שלנו קשים, העבודה שלנו הרבה יותר קשה שם, היא גורמת ל-Ironman להראות כמו משחק ילדים. נשמע לא הגיוני, נכון? אבל זו בדיוק הסיבה שאנשים בוחרים ב-Ironman ולא בוחרים בעבודה אמתית.

רוצים קצת יותר פרטים, אני אשמח לפרט.
להתראות להיום,
רן שילון